הנשק המוזר בהיסטוריה

לכל אורך ההיסטוריה, מהנדסים, מדענים ו- שארלטנים - הבטיחו לשליטים מקומיים, ראשי ממשלות ודיקטטורים כלי נשק שיסייעו להם בכיבושים. אך בין העברת מרכז הציר של הכרכרה האשורית, הטנק של דה-ווינצ'י ופצצת האטום של אופנהיימר, פותחו כלי נשק לא פחות מדהימים כמו יונים בטילי טורפדו ועטלפים נושאי פצצות.

נושאת מטוסים עשויה מקרח

חימום מרעום גרעיני באמצעות תרנגולות

כלבים להנחת פצצות מתחת לטנקים

יתושים כחומר לחימה ביולוגי

יוני דואר כתקשורת בשדה הקרב

טנק מעופף

הליקופטר אישי

בלונים כפצצות באליסטיות בין-יבשתיות

הטלת פצצה מונחית-חתול

הצמדת פצצות תבערה לעטלפים

יונים להנחיית טילי טורפדו

דחלילי קש כפיתיון לצלפים

עריקה באמצעות תכסיס פסיכולוגי

טנק ענק על גלגלים

פצצה חופרת תעלות להשמדת בונקרים

תותח על

הורמונים נשיים נגד השפם של היטלר

הסוואת חומר נפץ בתוך בלילת פאנקייק

חתול משוטט עם מיקרופון מצוטט

מקור: ערוץ ההיסטוריה | לצפייה ביוטיוב

נשק #1: נושאת מטוסים עשויה מקרח (The Ice Ship)

נושאת המטוסים המודרנית היא אחד מכלי הנשק הגדולים ביותר שתוכננו: אורכה מעל 300 מטר, עובי השריון שלה מעל 10 ס"מ, היא נושאת מעל 70 כלי טיס, ומהווה בית לכ-5,000 לוחמים. מדען בריטי תכנן לבנות נושאת מטוסים גדולה יותר מבניין ה"אמפייר סטייט", בעלת שריון בלתי חדיר, שעשויה מ- קרח.

ג'פרי פייק, עיתונאי בריטי, מרגל במשרה חלקית רצה להשתמש בקרח משתי סיבות עיקריות: האחת הייתה משום שהפלדה הייתה מצרך נדיר ומבוקש בזמן מלחמת העולם השנייה. השנייה היא ש- הקרח צף על פני המים. "הטיטאניק טבעה, אבל הקרחון שבו היא התנגשה נשאר לצוף על פני הים".

למים תכונה נדירה: כאשר הם במצב מוצק (קפוא) הם קלים יותר מאשר במצב נוזלי. הקרח אמנם צף, אבל הוא לא אידאלי למצבי מלחמה. הסיבה לכך היא שקרח נשבר בקלות (פריך), ופריכות היא תכונה לא מועילה כאשר יורים על נושאת המטוסים פגזים ופצצות. פייק היה מודע לפריכות של קרח, ולכן הציע לערבב את הקרח עם נסורת.

החומר החדש היה קשה הרבה יותר מקרח וגם לא נשבר בקלות, ובעל קשיות כשל בטון. הוא נקרא "פייקריט" (Pikerete), מלשון בטון (Concrete). קובייה של פייקריט הוכנסה לאמבט חם שבתוכו רחץ ווינסטון צ'רצ'יל, ולמרבה הפלא היא לא נמסה. הסיבה: עץ הוא מבודד טבעי. הפייקריט כה חזק שהוא לא נסדק גם כאשר ירו לתוכו קליע. הרעיון קיבל "אור ירוק" לבדיקת היתכנות.

ספינת הטיטאניק. טבעה, אבל הקרחון נשאר לצוף

כאשר החלו הבריטים להכין את רשימת הצרכים, אדמירלות הצי ביקשה יכולת עמידות בפני טילי טורפדו, שתורגמה לדרישה שעובי הדופן יהיה 12מ' ; חיל האוויר של הצי רצה להנחית על הסיפון מפציצים כבדים, ודרישה זו תורגמה לאורך של 600מ' ; חיל הים ביקש הגה כיוון בגובה 30מ'. המידות הן של נושאת מטוסים מודרנית.

כדי לבנות את נושאת המטוסים יש לקרר את הפייקריט לטמפ' של 30- מעלות צלזיוס. וממה היו עשויים המקררים? בדיוק מאותו החומר שבגללו החל תהליך הפיתוח מלכתחילה: פלדה. לא היה בנמצא מספיק פלדה כדי לבנות נושאת מטוסים שהייחוד העיקרי שלה והסיבה לבנייתה הייתה שהיא לא עשויה פלדה.

התוצאה: נבנה אבטיפוס באורך 20 מטר, שהפשיר רק לאחר שנה.

נשק #2: חימום מרעום גרעיני באמצעות תרנגולות (Blue Peacok)

בשנות ה-50' של המאה ה-20 חששו אירופה וארה"ב ממתקפת פתע של ברית-המועצות. מבצע "טווס כחול" (1957) היה יוזמה לקבירת פצצות גרעיניות בעוצמה של 10 קילו-טון לאורך הגבולות של מזרח גרמניה ומערב גרמניה. הפצצות יופעלו באמצעות מנגנון השהייה אלקטרוני. אבל הייתה בעיה אחת: מנגנון ההשהיה לא פעל בתנאי קור.

הבעיה העיקרית הייתה כיצד לשמור את הרכיבים האלקטרוניים הקבורים באדמה הקפואה בטווח טמפרטורה שיאפשר הפעלה רגילה. לאחר שניסו להשתמש בשמיכות בידוד ובמכשירי חימום, הוצע הפתרון להקיף את המנגנונים בתרנגולות.

ההיגיון ברעיון היה פשוט: חום הגוף הממוצע של התרנגולת הוא 40 מעלות צלזיוס. אם נניח 40 תרנגולות בקופסא, הן יעלו את הטמפרטורה ב- 5 מעלות. אבל התעוררו כעת בעיות: איך מאכילים את התרנגולות? איך מונעים מהן לברוח? איך מונעים מהן מלנקר את המרעום, או את הפצצה? לאיפה ואיך מפנים את כל השלשלת?

התוצאה: לאחר דיון נוסף הרעיון נדחה.

נשק #3: כלבים להנחת פצצות מתחת לטנקים (Anti-Tank Dogs)

בימי מלחמת העולם השנייה כבשו הטנקים הנאצים כבשו אירופה והחלו להתקדם לתוך מרכז ברית המועצות. הרוסים מנסים לפתח נשק אנטי-טנקים, ללא הצלחה. הבעיה שעמדה בפני המהנדסים הרוסים היא איך להשמיד את טנקי המערכה הגרמנים? הדרך הטובה ביותר לפוצץ טנק היא מתחת לגחון, וכדי להגיע לשם כאשר הטנק נוסע הרוסים זקוקים למערכת חכמה, מהירה וקלת-תנועה.

הרוסים החליטו לאמן כלבים להניח מטענים מתחת לגחון של טנקים גרמנים. האילוף נעשה בטכניקת ה"חיזוק החיובי" שפיתח איוון פאבלוב. לאחר השלמת כל חלק מהמטלה הכלב קיבל פרס/ממתק קטן, מה שגרם להתניה ולרצון לקבל את התגמול גם בפעם הבאה. הרוסים אימנו את הכלבים לבצע שורה של מטלות: לרוץ מתחת לטנק אויב, להשליך פצצה, ולברוח החוצה.

כאשר ניגשו הרוסים לבדיקה של הקונספט הם גילו שהכלבים רצו מתחת לטנק, נגסו בממתק, והחלו לרוץ בחזרה אל המשלחים שלהם, כשהפצצה המתקתקת עדיין קשורה לגבם. כדי לפתור את הבעיה החדשה תוכנן מתג שיפעיל את מרעום הפצצה במגע עם גחון הטנק מיד כשהכלב זחל מתחת לטנק האויב.

המתג שפיתחו הרוסים לצורך שחרור הפצצה

אבל יש דבר נוסף שהרוסים פספסו: הכלבים התאמנו על טנקים רוסיים. הכלבים התרגלו לריח של טנקים רוסיים, ולכן הזדחלו רק מתחת לטנקים רוסיים. בטנקים הרוסים נעשה שימוש בדיזל, ובטנקים הגרמנים נעשה שימוש בבנזין. מנקודת מבטו (או ריחו) של הכלב, ריח של בנזין לא התקשר כלל עם טנק. ולאחר שנכשל למצוא טנק אויב, הכלב פנה לעשות את מה שהוא הכיר: לזחול מתחת לטנק עם ריח של דיזל = טנק רוסי.

ב"קרב קורסק" באוגוסט 1943 חיסלו כלבים רוסים 12 טנקים גרמנים, מה שהשאיר את הגרמנים רק עם 2,488 טנקים נוספים במערכה. הרוסים מעולם לא תיעדו כמה טנקים הם הפסידו במהלך הניסויים.

התוצאה: שיעור הצלחה של 0.48%.

נשק #4: יתושים כחומר לחימה ביולוגי (WMDs: Weapons of Mosquito Destruction)

יתוש הנמר האסיאתי נושא את נגיף הקדחת הצהובה. יחד עם יתוש האנופלס, נושא המלריה, הרגו שני יתושים אלו יותר בני אדם משנהרגו בכל המלחמות בתולדות האנושות. בשנת 1955 חששו האמריקאים שמא הסובייטים עשויים לייצר נשק של מיליוני יתושים נושאי נגיפים קטלניים. ההערכות היו שאחד מכל שלוש אנשים ימות מעקיצת היתוש!

הדרך היחידה לבחון את היתכנות הרעיון הייתה - לבצע אותו. הצבא האמריקאי רצה לשמור על הניסוי בסוד, ולכן הוא בחן את זה על אזרחים אמריקאים, במסגרת מבצע "זמזום גדול".

ביום אביב נאה בשנת 1955 תושבי מדינת ג'ורגיה לא יכלו אפילו לדמיין שהם משתתפים באחד הניסויים הגדולים שנערכו אי פעם. 350,000 יתושים פוזרו ממפציצים מעל המדינה, במטרה לבדוק לאילו טווחים יגיעו היתושים. בסך הכל, היתושים התפרסו בסך על שטח כולל של פחות מדונם אחד, ועקצו מעט תושבים.

התוצאה: זה הניסוי הראשון שבו תועד כי הצבא האמריקאי מבצע ניסיון על אזרחים.

נשק #5: יוני דואר כאמצעי תקשורת בקרב (Pigeon Post)

בשנת 1918 נתקע גדוד 77 של כוחות ארצות הברית בחזית המערבית בצרפת ללא אפשרות לשדר בקשת חילוץ או עזרה. הגדוד הוקף בכוחות גרמנים ואף אחד לא היה מודע להיותם בצרות. ככל שמספר הקורבנות גדל, נוצר צורך חיוני להקים אמצעי תקשורת ולשדר את מצבם. במצבים רגילים התקשורת התנהלה באמצעות נל"נ = טלפון מנקודה לנקודה.

יונים נולדות עם תכונה המאפשרת להן לנווט למרחקים אדירים על פני כדור הארץ. בימי מלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש נרחב ביוני דואר כדי להעביר מסרים על פני מרחק רב. הגרמנים ידעו זאת, וירו ביונים באוויר. לגדוד 77 נותר יונת דואר אחד אחרון.

היונה "חבר יקר" ( cher ami) שוחרר עם בקשת עזרה. הוא נורה בחזה, איבד עין, ורגל אחת נתלשה ונותרה תלויה על הגידים, אך הוא הצליח להגיע למפקדה של הצבא האמריקאי, וההודעה שהוא נשא הצילה את הגדוד מהשמדה. 194 חיילים ניצלו בזכות היונה, שקיבל גם רגל תותבת מעץ.

התוצאה: היונה קיבל עיטור עוז.

נשק #6: טנק מעופף (Antonov A-40 Krylya Tanka)

בשדה הקרב המודרני שולטים שני כלי נשק: ביבשה זהו הטנק ובאוויר זה מטוס הקרב. יתרון הגובה מהווה גורם מכריע בכל לחימה, אז למה לא לשלב בין השניים- וליצור טנק מעופף? זה בדיוק מה שניסו הרוסים לבנות כדי להתמודד עם הטנקים של הגרמנים בימי מלחמת העולם השנייה. יוזף סטאלין דורש מענה, ומהר.

המאפיינים ההנדסיים החשובים לטנק ולמטוס הם שריון ויצירת כוח עילוי, וקיים קשר הפוך בין שני המאפיינים: אם ערכו של האחד יעלה, ערכו של השני ירד. מהנדסים רוסיים עובדים על הפתרון: טנק מעופף - לוקחים טנק רגיל, מוסיפים לו כנפיים קלות מכל צד והגה כיוון מאחור, גוררים אותו באוויר ולאחר השחרור גולש הטנק הישר לשדה הקרב.

אבטיפוס של הטנק המעופף A-40

בשנת 1942 נבנה אבטיפוס, אך בטנק נעשו כמה שינויים קטנים שנבעו משקלול התמורות (Tradeoff) שבין שריון (משקל) ועילוי: הטנק נשא פחות תחמושת, השריון כמעט נעלם לגמרי, וממדי הטנק הוקטנו משמעותית. המהנדסים גילו גם שאין ברשותם שום מטוס שיוכל לשאת את הטנק המעופף לשדה הקרב.

התוצאה: כמה שבועות לאחר בניית דגם האבטיפוס לטנק המעופף הבינו המהנדסים שהנשק לא יועיל בשדה הקרב, והפרויקט בוטל.

נשק #7: הליקופטר אישי (VZ-1 Pawnee Aero-Cycle)

ההתקדמות במדעי הפיזיקה והכימיה, ביחד עם התפתחות מדע הטילים, פתחו פתח חדש של ניסיונות לשליטה בזרימה, ואחד הרעיונות העיקריים היה ליצור פלטפורמה שתאפשר לאדם לעוף בחופשיות, באמצעות ג'ט-פאק Jet Pack. המטרה הייתה לבנות כלי תחבורה שיאפשר לסייר לכסות באופן מהיר תא שטח סבוך.

בשנת 1956 הצליח הצי האמריקאי ליצור פלטפורמה שתאפשר לאדם בודד לרחף באופן חופשי באמצעות סילוני אוויר. ה- VZ1 היה למעשה הליקופטר הפוך, בעל שני להבים שהסתובבו בכיוונים מנוגדים, ומעליהם עמד הטייס, שניווט את עצמו באמצעו שינוי מרכז הכובד שלו.

אבטיפוס של ההליקופטר האישי VZ1

עם התחלת הניסויים התברר שהטייס יהיה חשוף לחלוטין לירי צלפי אויב ואינו יכול להגן על עצמו, והצי הפסיק את הפיתוח.

התוצאה: הפרויקט בוטל, אך הרעיון כיכב מספר שנים בסדרות מדע בדיוני.

נשק #8: בלונים כפצצות באליסטיות בין-יבשתיות (ICBM: Intercontinental Balloon Missiles)

מאז שדויד השתמש במקלעת בקרב נגד גוליית, לוחמים בשדה הקרב חולמים על חץ או טיל שיוכל לנווט את עצמו, לעקוף מכשולים, להתחמק מהגנות וגם להשמיד את המטרה. ולפני טילים בליסטיים, ניווט באמצעות GPS, קרני לייזר ומצלמות אינפרה-אדום, פיתחו היפנים כלי נשק בין-יבשתי, שהיה הראשון והיחיד שפגע בארה"ב אי פעם.

בימי מלחמת העולם השנייה ניסו היפנים להפציץ את ארה"ב, אך המפציצים שלהם לא יכלו לחצות את האוקיינוס השקט. לכן החליטו מהנדסים יפניים לקחת בלון, להצמיד לו פצצה, ולשגר אותו מעבר לאוקיינוס השקט לכיוון אמריקה. הבעיה: איך מצליחים לשמור את הבלון בכיוון הנכון?

היפנים החליטו להשתמש במשטר הרוחות של כדור הארץ כאמצעי ניווט. היפנים גילו שקיימים זרמי אוויר שנעים במסלולים בגובה של כ- 9,000 מטר מעל פני כדור הארץ ונעים במהירות של עד 400 קמ"ש, בכיוון מזרח למערב: מיפן לארה"ב. זו הסיבה שטיסה מטוקיו ללוס-אנג'לס, עם זרמי האוויר, אורכת כשעה פחות מטיסה נגד זרמי האוויר מלוס-אנג'לס לטוקיו.

הבעיה העיקרית של המהנדסים היפניים הייתה כיצד לשמור את הבלון בתוך זרם האוויר שהוא רצועה ברוחב כ- 5 ק"מ: הבלונים מתכווצים ומתרחבים לפי הטמפרטורה החיצונית סביבם, מה שעשוי לדחוף את הבלון אל מחוץ לזרם האוויר.

הבלון הבין-יבשתי הראשון

הפתרון שמצאו היפנים היה פשוט: בשעות הלילה כשהטמפרטורה יורדת והבלון מתכווץ ומאבד גובה, והיפנים דאגו לשחרר שקי חול שיפחיתו את משקל הבלון. בשעות היום כשהבלון מתחמם ומוסיף גובה, שוחרר לחץ המימן מהבלון באמצעות ברז לשחרור לחץ המימן, מה שמנע מהבלון להתרומם.

למרות שלקח לבלונים שלושה ימים להגיע לארה"ב, היפנים פיתחו את גרסה של הטיל הבליסטי הבין-יבשתי הראשון בעולם ICBM = Intercontinental Ballistic Missile. בין נובמבר 1944 לאפריל 1945 שילחה יפן מעל 9,000 בלונים לכיוון ארצות-הברית, וידוע על 300 בלונים שהצליחו לנחות בשטח ארה"ב. אך הבלונים התפרשו על פני כל ארה"ב, באקראיות מוחלטת, ולא הצליחו לפגוע אפילו לא במטרה אסטרטגית אחת.

התוצאה: הנשק המונחה הבין יבשתי הראשון בהיסטוריה לא גרם שום נזק ממשי.

נשק 9: הטלת פצצה מונחית-חתול (Kitty Bomb)

בימי מלחמת העולם השנייה, פגיעה במטרה ממרחק רב בעידן שלפני מחשבים, מיקרו-מעבדים וחיישנים משוכללים הייתה משימה כמעט בלתי-אפשרית. אבל צוות מהנדסים בצי האמריקאי ניסה לפתח מערכת הנחייה יצירתית עבור פצצה שמוטלת מן האוויר על ספינות. המהנדסים החליטו לבנות מערכת הנחייה שמבוססת על - חתולים.

ההיגיון היה ישר ופשוט: חתולים שונאים מים, ולכן אם הם יושלכו למים אזי הם ישחו לכיוון יבשה או משטח מוצק. המהנדסים הכניסו חתול לרתמה בתוך טיל, שיוטל מגובה רב לכיוון ספינת האויב. החתול ירצה להימנע מלהירטב, ולכן יניע את רגליו הקדמיות לכיוון הספינה. לרגליים אלו נקשרו רצועות, שהניעו את משטחי ההיגוי של הטיל.

מערכת הנחייה של טיל אוויר-ים מבוססת חתול

הרעיון לא עבד משתי סיבות: הראשונה, חתולים לא באמת פוחדים ממים ; השנייה: כוחות הכובד שפעלו על החתול גרמו לו להתעלף כמעט מיד. הפצצות פשוט צללו למים.

התוצאה: מערכת ההנחיה מעולם לא נוסתה בקרב.

נשק #10: הצמדת פצצות תבערה לעטלפים (Bat Bomb)

בשנת 1941 ביקר ד"ר לייטל אדאמס במערת עטלפים ושמע שהיפנים תקפו את פרל-הארבור. אדאמס חשב כיצד ניתן יהיה לפתח פצצת מצרר חכמה שבאמצעותה ניתן יהיה להפציץ את יפן. הרעיון שעלה לו מיד לראש היה שימוש במיליון עטלפים, שכל אחד מהם נושא מתקן תבערה, ולשחרר אותם מעל יפן. למה דווקא עטלפים: הם מנווטים באמצעות קול, ואם הם חזקים מספיק לשאת את צאצאיהם על עצמם, אז הם יכולים וודאי לסחוב מתקן תבערה על גבם. בנוסף, רוב המבנים ביפן עשויים עץ, שהוא מקום קינון מועדף על עטלפים.

הרעיון ככל הנראה מעולם לא היה מועלה שוב, אלא שאחת מהפציינטיות של ד"ר אדאמס היתה אשתו של רוזוולט, נשיא ארה"ב. אדאמס כבר פיתח מערכת לאיסוף דואר תוך כדי טיסה, ואלינור רוזוולט כל-כך התרשמה מן המערכת, שהיא המליצה לבעלה, הנשיא, להקשיב לרעיון העטלפים. תוכנית הפרויקט, שנקרא "אקס-ריי", קיבלה מימון בגובה 2 מיליון דולר.

כדי לייצר את הפצצות הקטנות משתמש אדאמס ב-נאפלם. חיל האוויר ישחרר עשרות קופסאות ובכל אחת מאות עטלפים שלחזה שלהם מוצמדת פצצה עם שעון עצר או מתג מגע, והם שיבעירו את ערי התעשייה של יפן. אמנם כל עטלף יגרום לנזק מוגבל יחסית, אך הצירוף של מיליוני שריפות שתפרוצנה בו-זמנית ברחבי יפאן יהיה בעל השפעה אדירה.

חודשים ארוכים ישבו המהנדסים וניסו לפתח "פצצת עטלפים" מבצעית. בין הקשיים שהיה על המהנדסים להתגבר עליהם ניתן לציין את הצורך למצוא דרך לשמור את העטלפים בחיים בתוך פצצת המיצרר בתנאי מזג-האוויר הקשים אליהם ייחשפו בזמן הטיסה. כמו כן היה על אנשי החבלה לפתח פצצות מיצרר זעירות שניתן יהיה לחבר לעטלפים. קושי נוסף נבע מהצורך לאסוף ולאחסן כמויות גדולות של עטלפים.

בחודש יוני 1943 הועלו 1,040 עטלפים לניסוי, הפצצה הוטלה, מצנח נפתח לפני הפגיעה בקרקע, העטלפים השתחררו, והכל עבד לפי התוכנית, עד שרוח צד פתאומית סחפה את העטלפים והצבא ניסה לאסוף אותם לפני שתתגלה התוכנית. באוגוסט 1943 אירעה תאונה: המדען הראשי רצה להצטלם עם כמה עטלפים, אך הם החליטו לעוף לחופשי, התמקמו במגורי החיילים, העלו אותם באש, ושרפו את כל הבסיס עד אפר.

התוצאה: הקונספט הוכח כמוצלח, למרות התוצאות.

נשק #11: יונים להנחיית טילי טורפדו (Project Orcon)

בימי מלחמת העולם השנייה חיפש הצבא האמריקאי מערכות הנחיה לטילים ולפצצות לפגיעה בכלי-שיט. למרות חוסר ההצלחה עם החתולים, פתרון אפשרי נוסף נמצא בהרווארד: ב.פ. סקינרד, מומחה עולמי להתנהגות בעלי חיים, וחלוץ המחקר בתחום החיזוק החיובי והחיזוק השלילי, שהוא הבסיס לאילוף בעלי חיים, הציע להשתמש ב- יונים.

הרעיון היה פשוט: ליונים יש ראייה מצוינת, הן מסוגלות לעבד מידע במהירות גדולה פי 3 מבני אדם, והן ניתנות לאילוף. סקינר מאלף את היונים שלו באמצעות חיזוק חיובי לנקר לוח כך שמטרה בצורה של ספינה תהיה תמיד במרכז של לוח שניצב מולן: אם הספינה מימין ללוח, היונה תנקר משמאל לספינה, וכך תביא את הספינה למרכז הלוח. היונים למדו אפילו להתחרות אחת מול השנייה בפינג-פונג באמצעות המקור.

היונה מוקמה בתוך ריתמה והוכנסה לתוך הטיל. בחזית הטיל היו שלושה חלונות, שמבעדם יכלה היונה להתבונן בספינה. כאשר הספינה יצאה ממרכז שדה הראייה של היונה היא ניקרה את החלונות כדי להחזיר את הספינה למרכז החלון, והנקירות הפעילו את משטחי ההיגוי של הטיל. למקור של היונה הוצמד מתג מתכת כדי לסגור מעגל חשמלי ולשדר את הוראות הכיוון. במהלך האימונים הצליחו היונים לשמור על ביצועים מעולים.

מערכת הנחייה של טיל אוויר-ים מבוססת יונה; אימון היונים (שמאל)

אך מפקדי הצי לא הצליחו לשכנע את עצמם להפקיד את הפצצות שלהם לפיקודן של "מוח של ציפור", והפרויקט בוטל בגלל חוסר אמון של הנהלת הצי באימון של היונים.

התוצאה: הפרויקט בוטל ב- 1944 אך הופעל מחדש בשנת 1948, ואז נדחה שוב בגלל כניסתן של מערכות הנחייה אלקטרוניות.

נשק #12: דחלילי קש כפיתיון לצלפים (Deadly Dummies)

לפני כ- 1,300 הוטל מצור על מבצר סיני, וכמעט על סף כניעה, לאחר שלא נותרו להם חיצים ללחימה, מפקד המבצר מחליט לנסות לבצע תחבולה: הוא ולוחמיו בונים בובות דמה אנושיות מלאות בקש ומשלשלים אותן למטה בחבלים בשעות הלילה. האויב יורה את חיציו בבובות, והן מועלות בחזרה למבצר - והנה, חודש מלאי החיצים!

הרעיון יושם בתחכום בימי מלחמת העולם הראשונה: הבריטים ספגו אבדות כבדות במלחמת השוחות בגלל צלפים גרמנים, ולכן חיסול הצלפים הגרמנים הפך לצורך מידי וקריטי. אבל איך אפשר לחסל צלף, שתפקידו העיקרי הוא ראשית להסוות את עצמו בשטח?

התוכנית כללה מספר שלבים. בשלב הראשון, מציבים בובה כדי למשוך את אש הצלף שיורה בבובה. בשלב השני, מציצים מבעד למסלול שנוצר בין חור היציאה לחור הכניסה. כיוון שהכדור נע במסלול באליסטי מוגדר, ניתן לדעת בוודאות גבוהה את מקור האש. בשלב השלישי היו הכוחות מטווחים את מקור הירי באמצעות מרגמות.

העורמה התבססה על עקרון פסיכולוגי שמבוסס על מסגור - המוח האנושי נוטה להשלים פרטים בעצמו לפי מה שמוכר לו. למרות שהבובות היו די גסות, צלף גרמני שהתבונן בהן ממרחק רב הניח מיד שוודאי מדובר בחייל ולא ב-בובה, ונפל בפח שטמנו לו.

תוצאה: לפי הערכות השימוש בבובות דמי הציל חיי 3,000 חיילים.

נשק 13: עריקה באמצעות תכסיס פסיכולוגי (Change Blindness)

בשנת 1985 סוכן לשעבר של ה-CIA אדוורד ל. הווארד נחשד במסירת סודות לבריה"מ. הווארד גילה שהוא תחת מעקב של ה-FBI, והחליט להימלט מארה"ב ולערוק לברית המועצות, באמצעות תכסיס פיזיולוגי שלמד ב- CIA: קשב מוגבל.

התכסיס פועל על עקרון פיזיולוגי שמבוסס על העובדה שרוב יכולת הקשב של בני האדם מופנה למקום אחד. דוגמא לכך היא תרגילים שנעשים כאשר חוקר ניגש לאדם זר ומבקש את עזרתו במציאת מיקום על המפה. בזמן הזה נעשית הפרעה ברקע, והחוקר מתחלף באדם אחר. ברוב המקרים האדם שבא לסייע, ששקוע בהתבוננות במפה, לא מבחין כלל שמי שביקש ממנו עזרה לפני 10 שניות כבר לא עומד מולו, אלא הוחלף באדם אחר, ולעיתים ב-בובה. המפתח להצלחת התכסיס טמונה ביכולת להסיט לרגע את ראייתו של האדם.

בזמן נסיעה ברכב עם אשתו, מתכוון הווארד להשתמש בתכסיס כדי לחמוק מן המכונית ולמקם בובה במושב המכונית, ולהטעות את אנשי המעקב. אבל איך אפשר להעמיד את הבובה בתוך מספר שניות וגם לחמוק בזמן הזה מתוך הרכב?

ה- CIA ערך ניסויים בשיטת העלמה כזו וחיפש מה יכול להיראות אנושי וגם ניתן להצבה בתוך שניות: לנפח מהר מספיק אך לעצור בטרם הבובה תתפוצץ. אפשרות אחת הייתה שימוש במדחס אוויר - אבל זה לא היה מספיק מהר. אפשרות שנייה היא שימוש במיכל גז דחוס, אבל התוצאה היא שהבובה מתפוצצת בגלל שנקודת הממשק שבין המיכל לבובה מתקררת וקופאת, ואז נשברת.

הווארד השתמש בטכניקה פשוטה הרבה יותר: בזמן שאשתו של הווארד פונה עם הרכב הוא קופץ החוצה, ואשתו גוררת למושב הפנוי בובת תצוגה עם מעיל ופיאה פשוטה, ומצמידה אותה לגג הרכב באמצעות קולב. סוכני ה-FBI לא הבחינו בשינוי, בגלל שהקשב שלהם הופרע רק לרגע, ומיד לאחר מכן נכנס תהליך המסגור והם הניחו שהווארד עדיין יושב ברכב לצד אשתו.

התוצאה: אדוורד ל. הווארד הוא סוכן ה- CIA הראשון שערק לבריה"מ.

נשק #14: טנק ענק על גלגלים (Tsar Tank)

הופעת הטנק בשדה הקרב בימי מלחמת העולם הראשונה חוללה מהפיכה בשדה הקרב המודרני. הצאר הרוסי ניקולאי כה התרשם מעוצמתו של הטנק, והחליט לבנות את הטנק הגדול ביותר בעולם.

המהירות המירבית של טנק בימים ההם היתה 6 קמ"ש, והוא נע על גבי זחלים. אמנם זחלים מאטים את מהירות הטנק, אך הם מאפשרים עבירות גבוהה מעל שוחות, בורות ומהמורות. המהירות הנמוכה גרמה לכך שכל לוחם חי"ר יכל לעקוף בקלות את הטנק, ולכן כדי לייצר טנק מהיר החליטו הרוסים לבנות טנק שינוע על גלגלים.

הבעיה עם גלגלים היא שהם נוטים להתחפר בבוץ ולהיתקע בבורות. כדי להתמודד עם הבעיה החליטו המהנדסים להגדיל את הגלגלים- ככל שהגלגל גדול יותר כך קל לו יותר לעבור שוחות. הרוסים ייצרו טנק בעל גלגלים קדמיים בקוטר 10מ', שלושה תותחים, ו- 2 מנועים שסיפקו 500 כ"ס: הטנק ימחץ את כל מה שניצב בדרכו. ההדגמה הראשונה נעשתה באוגוסט 1915 ליד מוסקווה בפני האליטה הצבאית הרוסית.

דגם של הטנק הענק ; תמונה של הטנק הענק

במהלך ההדגמה עבר הטנק בקלות שטח מיוער, אך מיד כשנתקל בתלולית הראשונה התחפרו הגלגלים בקרקע. איך זה יכול להיות? הסיבה היא שהגדלת הגלגל פי 2 מכפילה את משקל הגלגל פי 8. הטנק שקל כ- 40 טון, ומרגע שהוא נתקע והתחפר, הוא לא זז יותר. הוא נתקע בשטח עשרות שנים לאחר מכן.

התוצאה: לאחר שנים פורק הטנק כדי למחזר את המתכת.

נשק 15: פצצה חופרת תעלות להשמדת בונקרים (Self-tunnelig Bomb)

בשנת 1943 החלו הנאצים לבנות מבנה עצום על חופי צרפת. המטרה הייתה מבנה עמיד בהפצצות מהאוויר, שממנו ישוגרו רקטות V2 לתוך בריטניה. הבונקר נבנה במיוחד לעמוד בפני פצצות שהושלכו מהאוויר: אמנם הפצצות יצרו גל הלם, שלווה בעלייה בלחץ ובטמפרטורה, אך הבונקר תוכנן בדיוק לעמוד בפני פצצות שכאלו.

הבעיה שהתעוררה היא איך להרוס את הבונקר העצום? הפתרון הגיע מ-בארנס וואלס, האיש המציא את הפצצה המקפצת, שלאחר הטלתה קיפצה על הקרקע לפני שהתפוצצה. וואלאס ידע שהוא צריך למצוא דרך שבה פצצה תתפוצץ רק לאחר שתתחפר במעבה האדמה.

כיוון שהעפר דחוס יותר מן האוויר, גל ההלם שייווצר מפיצוץ בתוך האדמה ישפיע באופן חזק יותר על מבנה הבונקר, ויתקבל אפקט דומה לרעידת אדמה. אבל, בעלות הברית לא יכלו להתגנב לצד הבונקר ולהתחיל לחפור שם תעלה. וואלס החליט לתכנן פצצה חופרת בונקר: פצצה שתוכל לכרות לעצמה תעלה אל מתחת לבונקר. שם הפצצה היה "ילד גבוה".

חזית הפצצה צופתה במתכת משוריינת והיא הושלכה מגובה של 6 ק"מ, ומהירות הפגיעה בקרקע היתה גבוהה פי 3 ממהירות הקול. באמצעות המהירות האדירה והחזית המשוריינת הפצצה תחדור עמוק מתחת לפני הקרקע, וכשתתפוצץ גל ההדף יהרוס את הבונקר.

ביוני 1944 הועמסה הפצצה על מטוס מפציץ שהותאם במיוחד, והוטלה בקרבת הבונקר. הפצצה הושלכה, יצרה רעידת אדמה קטנה, והרסה את הבונקר ואת הטילים שבתוכו.

תוצאה: הבונקר הושמד.

נשק #16: תותח על (V3 Super Gun)

בשנת 1943 בעלות הברית מפציצות בכבדות את תעשיות הצבא הנאצי, וחיל האוויר הגרמני לא מצליח להתמודד מולן ביעילות. בתגובה היטלר מורה על פיתוח של תותח-על שיירה פגזים מחוף צרפת לתוך בריטניה, מרחק של מעל 150 ק"מ.

המהנדסים הנאצים מתכננים תותח-על: אורך הקנה הוא כ- 160מ', כפול מאורך של מטוס ג'מבו. כדי למקסם את טווח הירי, התותח יוצב בזווית של 45 מעלות, וכדי למנוע שקיעה של הקנה תכננו המהנדסים לשקע את התותח בתוך האדמה. כדי לספק אנרגיה לפגזים, הוצבו לאורך הקנה מרעומים שיצרו התפוצצויות משנה שסיפקו אנרגיה לפגז. הפגז יעזוב את הקנה במהירות של כ- 5,000 קמ"ש.

הסבר מפורט על תותח-העל V3

הפגז יפגע בבריטניה בתוך 2 דקות, ובניגוד לפצצה או לטיל, לא ניתן יהיה להבחין בו בטרם יפגע - הוא לא עושה רעש. במרץ 1944 התותח היה מוכן. אבל כיוון שהתותח היה כה גדול, הבחינו בו כוחות המחתרת הצרפתית ותושבים מקומיים, שהודיעו לכוחות הבריטים והאמריקאים. בעלות הברית חיכו שהתותח יושלם כמעט עד תום, ואז הפציצו אותו. החיסרון העיקרי של תותח-העל היה היותו נייח לחלוטין.

תוצאה: התותח הושמד באמצעות פצצות "ילד גבוה" בשנת 1944.

נשק #17: הורמונים נשיים נגד השפם של היטלר (Hitler's Moustache)

בימי מלחמת העולם השנייה ניסה המוסד לשירותים אסטרטגיים (OSS), הארגון שקדם ל- CIA, להתנקש בהיטלר. בהתבסס על צפייה בהתנהגותו הם מסיקים שהיטלר מפגין סממנים נשיים כגון חוסר שליטה רגשית ופרצי אלימות לא מבוקרים. בהתבסס על ממצאים אלו החליטו החוקרים שיהיה להם קל להפוך את היטלר ל- ילדה.

החוקרים תכננו לחשוף את היטלר לתערובת של אסטרוגנים (הורמונים נשיים) וחומרים נוספים מתוך תקווה שכתוצאה מכך שפמו של היטלר ינשור, וקולו יהפוך לדק וגבוה כשל ילדה. הבעיה היחידה הייתה שמתן אסטרוגן לגבר לא יגרום לו לאובדן שיער פנים או לשינוי קול, אבל ה- OSS דבק בתוכנית.

ה- OSS שיחד את הגנן של היטלר כדי שירסס את המזון שלו באסטרוגן, אבל הם לא גילו מעולם אם התוכנית בכל זאת תעבוד, משום שהגנן פשוט זרק את האסטרוגן ושמר את הכסף.

תוצאה: ניסוי כפול סמיות - לא עובד, אתה לא יודע שזה לא עובד, ואף אחד אפילו לא ניסה.

נשק #18: הסוואת חומר נפץ בתוך בלילת פאנקייק (Aunt Jemina)

ב- 1942 ניסה ה- OSS ביחד עם מתנגדים סיניים לחבל בקווי האספקה של הצבא היפני, אך הם לא יכלו להשתמש ישירות בחומרי נפץ, בגלל הקושי להחביא אותם באיזור שנתון בשליטת הצבא היפני. ה- OSS החליט להסוות את חומרי הנפץ בקופסאות אוכל: הם ערבבו 80% חומר נפץ עם 20% קמח. התערובת נקראה בשם תערבות הפאנקייק האהובה בארה"ב: Aunt Jemina.

התערבות נראתה כמו קמח פשוט, ולכן הניחו ב-OSS שהיא לא תעורר חשד. אבל מה יקרה אם הצבא היפני יחליט להחרים חלק מן המשלוחים כדי להכין באמצעותם פאנקייק? ה- OSS השתמש בחומר נפץ מסוג HMX שגם דומה במראהו לקמח, ובנוסף הוא עמיד מאוד בפני חום. במהלך הניסויים הונחו "עיסות פצץ" על מחבת חם והם לא התפוצצו גם לאחר שהשחימו לחלוטין, ועדיין יכולת להשתמש בהן כחומר נפץ גם לאחר האפייה.

תוצאה: 15 טון של חומר נפץ הוכנו ופוצצו בזמן מלחמת העולם השנייה, ואף לא שק אחד נחשף.

נשק #19: חתול משוטט עם מיקרופון מצוטט (Acoustic Kitty)

בשיאה של המלחמה הקרה בשנות החמישים חיפשו סוכני ה- CIA אפשרות לצוטט לדיפלומטים סובייטים שישבו בזמן הפסקת הצהריים על ספסלים ציבוריים. הפתרון שהוצע הוא להצמיד מיקרופון לחתול שישוטט בקרבת הדיפלומטים.

במקום פשוט לשתול מקרופונים קבועים על ספסלים שעליהם ישבו הדיפלומטים, השתילו ווטרינרים של ה-CIA מקרופונים בתעלת האוזן של חתולים. המשדר הוטמן בצוואר החתול, איזור רפוי מטבעו, וחוט שרץ מאוזנו של החתול לאורך גבו וזנבו שימש כאנטנה.

החתול האקוסטי של ה- CIA

הבעיה היחידה: התוכנית הוכנה בידי בעלי כלבים, וכלבים אפשר לאלף. חתול הוא חיית פרא, והם עושים מה שהם רוצים.

כאשר שוחרר החתול ליד השגרירות הסובייטית בוושינגטון, כל מה שנשמע במקרופון היא חריקת בלמים של מכונית, וחבטה. החתול נדרס תחת גלגלי רכב חולף.

התוצאה: Catסטרופה.