קץ העתיד

I.

הציוויליזציה המערבית המודרנית ניצבת על צמד היסודות של מדע וטכנולוגיה. ביחד, שני התחומים הקשורים האלה מבטיחים לשמר ללא פגע את הסיפור מהמאה ה־19 על קדמה בלתי פוסקת. בלעדיהם, לטיעונים כי אנו עוברים התנוונות תרבותית – מקריסת האמנות והספרות לאחר 1945, דרך הטוטליטריות הרכה של התקינות הפוליטית בתקשורת ובאקדמיה ועד לעולמות הרדודים של תוכניות הריאליטי והבידור הפופולרי – יהיה הרבה יותר כוח. הליברלים טוענים בדרך כלל כי מצבם של המדע והטכנולוגיה נותר טוב במהותו; השמרנים בתגובה אומרים לעתים כי אלה אוטופיות כוזבות; אך שני הצדדים של מלחמות התרבות מסכימים בשתיקה כי הפיתוח והיישום המואצים של מדעי הטבע נמשכים כסדרם.

עם זאת, במהלך “המיתון הגדול” - שהחל ב־2008 וסופו מי ישורנו - נוסף לתקוות הגדולות האלה צורך נואש. אנו זקוקים לעבודות בשכר גבוה כדי להימנע מלחשוב כיצד להתחרות בסין ובהודו על עבודות בשכר נמוך. אנו זקוקים לצמיחה מהירה כדי לעמוד בציפיות הנכספות של תוכניות הפרישה שלנו ושל מדיניות הרווחה שלנו. אנו זקוקים למדע ולטכנולוגיה שיוציאו אותנו מהבור הכלכלי והפיננסי העמוק, הגם שרובנו לא יודעים להבדיל בין מדע לאמונות טפלות ובין טכנולוגיה לקסם. בלבנו ובנפשנו, אנו יודעים שאופטימיות נואשת לא תציל אותנו. הקדמה אינה אוטומטית ולא מכניסטית; היא נדירה. למעשה, ההיסטוריה הייחודית של המערב מוכיחה דווקא את היוצא מן הכלל, שכן במשך אלפי שנים התקיימו רוב בני האדם במצב טבעי ופראי, בלתי משתנה ומרושש. אבל אין כל חוק שאומר כי עלייתו יוצאת הדופן של המערב חייבת להימשך. לכן, יכולנו להיות כיום במקום גרוע יותר, שלא מאפשר לחקור ולדרוש בדעה הרווחת כי אמריקה עלתה על הפסים הלא נכונים (ונמצאת עליהם כבר זמן מה), לתהות אם הקדמה אינה מתקדמת יפה כפי שפורסם - ואולי לנקוט צעדים יוצאי דופן כדי לעצור ולבטל כל הידרדרות.

מצבו של המדע האמיתי הוא המפתח לידיעה אם משהו באמת רקוב בארצות הברית. אבל כל הערכה מסוג זה נתקלת באתגר מיידי שכמעט לא ניתן להתגבר עליו. מי יכול לדבר על בריאותו של יקום הידע האנושי שאינו מפסיק להתפשט, כשמביאים בחשבון את רמת המורכבות, האזוטריות והספציפיות של רבים מהתחומים המדעיים והטכנולוגיים? כשכל תחום נתון דורש חצי תקופת חיים של לימודים כדי להתמחות בו, מי יכול להשוות ולהעריך כיאות את קצב ההתקדמות בננו טכנולוגיה ובקריפטוגרפיה ובתורת העל מיתר וב־610 דיסציפלינות אחרות? ואיך בכלל אפשר לדעת אם מי שמכונים מדענים הם לא סתם מחוקקים ופוליטיקאים במסווה, כפי שחושדים שמרנים מסוימים בתחומים שונים כמו שינויים אקלימיים, ביולוגיה אבולוציונית וחקר תאי גזע עובריים, וכפי שהתחלתי אני לחשוד כמעט בכל התחומים? לעת עתה, הבה נכיר בקיומה של בעיית המדידה הזאת – אשוב אליה מאוחר יותר – אך לא ניתן לה לעצור את חקר הקדמה שלנו עוד לפני שהחל.

II.

בהשוואה לתקוות הנשגבות של שנות ה־50 וה־60, הקדמה הטכנולוגית לא הציגה הישגים מספקים בתחומים רבים. חשבו על המובן המילולי ביותר של אי האצה: אנחנו כבר לא מתקדמים מהר יותר. האצת מהירות הנסיעה שארכה מאות שנים – מספינות מהירות יותר ויותר בין המאות ה־16 וה־18, עד להמצאת מסילות הברזל המהירות עוד יותר במאה ה־19 ומכוניות ומטוסים מהירים אף יותר במאה ה־20 – עשתה צעד לאחור עם הוצאתו מהשירות של הקונקורד ב־2003, וזאת בלי לומר דבר על העיכובים המסויטים שנגרמו בגלל מערכות האבטחה הלואו טקיות להחריד בנמלי התעופה לאחר הפיגוע במגדלי התאומים. היום, חסידיהם של מטוסי החלל, החופשות על הירח ומשלחות המחקר המאוישות למערכת השמש נראים כאילו באו מכוכב אחר. כתבת שער דהויה של מדע פופולרי מ־1964 – “מי יטיס אתכם ב־3,200 קמ”ש?” - בקושי מצליחה לשחזר את החלומות של עידן שהיה וחלף.

ההסבר הרשמי להאטת המסעות מתמקד בעלותו הגבוהה של הדלק, המצביעה על הכישלון הגדול בהרבה של החדשנות בתחום האנרגיה. מחירי הנפט הריאליים כיום גבוהים יותר מאלה של “קטסטרופת קרטר” ב־1979־1980. קריאתו של ניקסון ב־1974 לעצמאות מלאה של משק האנרגיה עד 1980 סללה את הדרך לקריאתו של אובמה השנה לצמצום יבוא הנפט בשליש עד 2020. אפילו לפני פוקושימה, תעשיית הגרעין וההבטחה מ־1945 ל”אנרגיה חשמלית זולה מכדי למדוד” כבר מזמן נכנעו לחששות הסביבתיים ולפחד מפני הפצת נשק גרעיני. ב־2011 אי אפשר לעודד סטודנט לתואר ראשון ללמוד הנדסה גרעינית כקריירה. “קלין טק” הפך להיות ניסוח מעודן של “אנרגיה יקרה מדי”, ובעמק הסיליקון הוא גם הפך למונח רעיל יותר ויותר של דרכים כמעט ודאיות להפסיד כסף. בלי פריצות דרך דרמטיות, החלופה לנפט המתייקר עשויה להיות לא רוח, אצות או אנרגיה סולרית נקייה יותר והרבה יותר יקרה, אלא דווקא הפחם היקר פחות והמלוכלך יותר.

וורן באפט הרוויח בגדול משני הטרנדים האלה עם השקעה בסך 44 מיליארד דולר, שרובה נעשתה בסוף 2009, בחברת הרכבת BNSF – שהפכה אותה לחברה הלא פיננסית הגדולה בפורטפוליו של ברקשייר האתוויי. כצפוי, האורקל מאומהה הכריז על “הימור של כל הקופה על עתידה הכלכלי של ארצות הברית”, והמעיט בערכן של הספקות שאולי ניקרו בלבו. לענייננו, די אם נציין כי 40% מנפח ההובלה ברכבת קשור להובלת פחם, וכי הרכבות יעשו חיל אם דפוסי הנסיעות וצריכת האנרגיה של המאה ה־21 יהיו כרוכים ברגרסיה לעבר.

בעשור האחרון התרחבו אתגרי האנרגיה הבלתי פתורים של שנות ה־70 לכדי משבר סחורות כללי בהיקף גדול מזה של עליות המחירים בשתי מלחמות עולם, שאף רמס את שיפורי המחירים של המאה הקודמת. בכל הנוגע לחקלאות, לפחות, רעב טכנולוגי עשוי להוביל גם לרעב אמיתי מהסוג הישן. דעיכת “המהפכה הירוקה” האמיתית – זו שהעלתה את יבול הדגנים ב־126% בשנים 1950־1980, אך שיפרה אותו רק ב־47% בשנים שלאחר מכן, כשהיא בקושי מדביקה את גידול האוכלוסייה העולמי – עודדה “מהפכה ירוקה” אחרת, מפורסמת בהרבה, בעלת אופי פוליטי יותר וודאי פחות. אנחנו יכולים לייפות את “האביב הערבי” של 2011 כתוצר הלוואי מלא התקווה של עידן המידע, אך אסור לנו לזלזל בתפקידם העיקרי של מחירי המזון המשתוללים ושל המיואשים הרבים שנעשו יותר רעבים מאשר מפוחדים.

ברפואה ובביוטכנולוגיה אמנם לא נעצרה לגמרי החדשנות, אך גם כאן כבר נראים סימנים של האטת ההתקדמות והנמכת ציפיות. ב־1970 הבטיח הקונגרס ניצחון על הסרטן בתוך שש שנים; כיום, כעבור יותר מארבעה עשורים, אנחנו אולי קרובים לכך יותר, אך הניצחון עדיין חמקמק ונראה רחוק משחשבנו. הפוליטיקאים של היום יתקשו לשכנע את הציבור החשדני לפתוח במלחמה רצינית על מחלת האלצהיימר – אפילו שכמעט שליש מבני 85 באמריקה סובלים מסוג כלשהו של דמנציה. תוחלת החיים בארצות הברית ממשיכה אמנם לעלות, אם כי תוך האטה מסוימת, מ־67.1 שנים לגברים ב־1970 ל־71.8 ב־1990 ול־75.6 ב־2010. במבט לעתיד, אנו רואים הרבה פחות תרופות רבות מכר בצנרת – אולי בגלל חוסר הגמישות של FDA, אולי בגלל חולשתם של מדעני הביולוגיה בימינו ואולי בשל מורכבותה המדהימה של הביולוגיה האנושית. בשלוש השנים הבאות יפסידו חברות התרופות הגדולות כשליש מתזרים הכנסותיהן עם פקיעת הפטנטים, כך שבתגובה מעוותת אם כי מובנת, הן התחילו בחיסול סיטונאי של מחלקות המחקר שהניבו פירות כה מעטים בעשור וחצי האחרונים.

III.

בהיעדר חלופות, המחשבים נהפכו לתקווה הגדולה היחידה של העתיד הטכנולוגי. ההאצה בטכנולוגיית המידע עומדת בניגוד חד להאטה בכל מקום אחר. חוק מור, שניבא את הכפלת מספר הטרנזיסטורים שניתן יהיה לדחוס על שבב מחשב בכל 18 עד 24 חודשים, נותר נכון ברובו זמן רב יותר ממה שמישהו (כולל מור עצמו) היה יכול לדמיין ב־1965. התקדמנו ללא מנוח ממחשבים מרכזיים למחשבים ביתיים ולאינטרנט. הטלפונים הסלולריים ב־2011 מכילים יותר כוח מחשוב מכל תוכנית החלל אפולו ב־1969.

מנקודת המבט של פאלו אלטו, חזרה לשנת החגיגות 1999 נראית כמעט בהישג יד. כל הנוצץ נראה כזהב. מדי שנה קמות אלפי חברות סטארט אפ בתחום האינטרנט. הערכות השווי של עסקי הווב 2.0 זינקו, ולא בלי הצדקה: שניים עד שישה בשנה מתוך המיזמים החדשים האלה יפרצו אולי לאזור השווי של מיליארד דולר ומעלה בתוך חמש שנים מהקמתם. חוץ מהדולרים, לא צריך לראות הרבה מעבר לסרט “הרשת החברתית” כדי להבין את הדרכים שבהן פייסבוק ו־750 מיליון המשתמשים שלה לכדו את רוח הזמן החדשה.

הניתוק הכלכלי בין המחשבים לבין כל דבר אחר מעלה יותר שאלות מאשר תשובות, ובקושי מרמז על העתיד המוזר שאליו מובילות המגמות הנוכחיות. האם מחשבי על יהפכו למנועים חזקים ליצירתן של צורות חדשות לגמרי של ערך כלכלי, או שהם פשוט יהפכו לכלי נשק חזקים לשידוד מערכות קיימות? או בפשטות, כיצד ניתן למדוד את ההבדל בין קדמה לשינוי גרידא? כמה מכל אחד מהם יש פה?

IV.

הבה ננסה לטפל בבעיית המדידה הטורדנית הזאת מזווית שונה מאוד. אם מתרחשת קדמה מדעית וטכנולוגית חשובה, הגיוני שנצפה לשגשוג כלכלי רב יותר (אם כי זה עלול להתקזז עם גורמים אחרים). וגם להפך: אם רווחים כלכליים, כפי שהם נמדדים על פי מדדים מרכזיים מסוימים, הוגבלו או שאינם קיימים, אזי אולי כך קרה גם לקדמה המדעית והטכנולוגית. לכן, כל עוד קל יותר לכמת צמיחה כלכלית מאשר קדמה מדעית או טכנולוגית, המספרים הכלכליים יכילו רמזים עקיפים אך חשובים לחקירתנו הגדולה יותר.

ההתפתחות הכלכלית החשובה ביותר בתקופה האחרונה היתה הקיפאון הרחב של השכר וההכנסות הריאליים מאז 1973, השנה שבה זינקו מחירי הנפט פי ארבעה. בהערכה ראשונית, ההתקדמות במחשבים והכישלון באנרגיה נראים כמי שבאופן גס ביטלו זה את זה. כמו אליס במירוץ המלכה האדומה, אנחנו (והמחשבים שלנו) נאלצנו לרוץ מהר יותר ויותר כדי להישאר באותו מקום.

(*תרגום שלי מפה ואילך) כפשוטם, המספרים הכלכליים מראים כי הרעיון של התקדמות מתמדת ועל פני תחומים נרחבים רחוק מהתממשות. אם נאמין לנתונים הכלכליים, אז יש לדחות את האופטימיות של הממסד המדעי.

ואכן, אם נסכים לדעה הרווחת כי הממשל האמריקני ייתכן שהוריד - בלשון המעטה - את שיעור האינפלציה האמיתי - אולי על ידי התעלמות מאינפלציה דוהרת בתוך הממשלה עצמה, בעיקר בטיפול בתחומי החינוך והבריאות (בחינוך הוצאה הרבה יותר גבוה לא הניבה שום שיפור ובבריאות רק שיפור צנוע ) - אז יש לקחת את נסיקת מחירי הזהב ברצינות, ולהסיק כי ההכנסות האמיתיות הן אפילו גרועות יותר מאשר הנתונים הרשמיים מצביעים.

זו מסקנה עגומה וישירה שנוטה להיות מוסתרת על ידי מגוון רחב של בעיות משניות, שהן חשובות אבל לא באמת משנות את הבעיה הגדולה ביותר של המגמות מאז 1973: